אורגנואידים ואיבר על שבב: המעבדות הזעירות שמשנות את פיתוח התרופות
מיני-איברים שגדלים מתאי גזע ושבבים שמדמים ריאה או כבד מציעים דרך חדשה לחקור מחלות ולבחון תרופות. מה הם יודעים לעשות ומה עדיין לא.
רוב התרופות שנראות מבטיחות במעבדה נכשלות כשהן מגיעות לניסויים בבני אדם. אחת הסיבות המרכזיות היא הפער בין המודלים שבהם הן נבדקות לבין הגוף האנושי: תאים שגדלים בשכבה שטוחה על צלחת פלסטיק אינם מתנהגים כמו רקמה חיה, ועכבר אינו אדם קטן. בשני העשורים האחרונים התפתחו שתי טכנולוגיות שמנסות לגשר על הפער – אורגנואידים ואיבר על שבב. שתיהן מבקשות לבנות במעבדה פיסה קטנה של ביולוגיה אנושית, נאמנה למקור ככל האפשר.
מהו אורגנואיד
אורגנואיד הוא מבנה תלת-ממדי זעיר, לרוב בגודל של גרגר חול עד עדשה, שגדל מתאי גזע ומארגן את עצמו בצורה שמזכירה איבר. כשמספקים לתאי הגזע את הסביבה ואת האותות הכימיים המתאימים, הם מתחלקים, מתמיינים לסוגי התאים השונים של הרקמה ומסתדרים במבנה האופייני לה, בלי שמישהו יציב כל תא במקומו.
כך יוצרים היום מיני-מעי עם שקעים ובליטות, מיני-כבד, מיני-כליה, רקמת ריאה ואפילו מבנים שמדמים אזורים במוח המתפתח. המקור יכול להיות תאי גזע בוגרים שנלקחו בביופסיה קטנה מהאיבר עצמו, או תאי גזע מושרים – תאי עור או דם שתוכנתו מחדש לחזור למצב ראשוני וממנו להתמיין לכל רקמה. חשוב לדייק: אורגנואיד אינו איבר מוקטן שלם אלא מודל חלקי, שמשחזר חלק מהמבנה ומהתפקוד.
מהו איבר על שבב
איבר על שבב מגיע מכיוון אחר, הנדסי יותר. זהו התקן שקוף בגודל של כרטיס זיכרון, ובו תעלות זעירות שמרופדות בתאים אנושיים. בתעלות זורם נוזל שמדמה דם ומספק לתאים חומרי מזון, ואפשר להפעיל עליהם כוחות מכניים כמו אלה שפועלים בגוף.
הדוגמה המוכרת היא שבב הריאה: בצד אחד של קרום דק גדלים תאי נאדיות ומעליהם אוויר, בצד השני תאי כלי דם ומתחתם נוזל זורם, והקרום כולו נמתח ומתכווץ בקצב הנשימה. במערכת כזאת אפשר לראות, למשל, כיצד חיידק או חלקיק מזהם חוצה את המחסום וכיצד מגיבים התאים. שבבים דומים פותחו לכבד, למעי, לכליה ולמחסום שבין הדם למוח, וקבוצות מחקר מחברות כמה שבבים זה לזה כדי לעקוב אחרי מסלולה של תרופה בין האיברים.
בדיקת תרופות ורעילות
השימוש המיידי ביותר הוא בפיתוח תרופות. פגיעה בכבד ובלב היא מהסיבות השכיחות להפסקת פיתוח של תרופה או להורדתה מהמדפים, ולא תמיד ניסויים בבעלי חיים מנבאים אותה. מודלים שמבוססים על תאים אנושיים עשויים לזהות רעילות כזאת מוקדם יותר, לפני שהתרופה ניתנת למתנדבים.
גם הרגולציה מתחילה להשתנות. רשויות בעולם פותחות בהדרגה את הדלת לשימוש בשיטות חלופיות כחלק מהראיות שמוגשות לאישור תרופה, מתוך שאיפה לצמצם את הניסויים בבעלי חיים במקומות שבהם קיימת חלופה אמינה. התהליך הדרגתי: בשלב זה המודלים החדשים משלימים את הניסויים המקובלים ואינם מחליפים אותם לחלוטין, ונדרשת עבודה רבה של תיקוף כדי להוכיח שהם אכן מנבאים את מה שקורה בגוף.
חקר מחלות ורפואה מותאמת אישית
אורגנואידים מאפשרים לחקור מחלות אנושיות ברקמה אנושית. חוקרים מגדלים אורגנואידים מתאים של חולים במחלות תורשתיות, בוחנים מה משתבש בהם ומנסים לתקן זאת. בתקופות של התפרצות מחלות זיהומיות שימשו מיני-ריאות ומיני-מעיים כדי להבין אילו תאים הנגיף מדביק וכיצד.
כיוון מסקרן במיוחד הוא גידול אורגנואידים מהגידול של חולה מסוים. הרעיון הוא לבחון על העותק המעבדתי כמה תרופות ולבדוק לאילו מהן הגידול מגיב, לפני שנותנים אותן לחולה עצמו. מחקרים ראשונים מצביעים על התאמה מעודדת בין התגובה במעבדה לבין התגובה בקליניקה בחלק מסוגי הסרטן, אך הגישה עדיין נבחנת ואינה חלק מהטיפול השגרתי. בתחום אחר, סיסטיק פיברוזיס, אורגנואידים של מעי כבר שימשו לחיזוי התגובה של חולים עם מוטציות נדירות לתרופות חדשות.
המגבלות: מה עדיין חסר
למרות ההתלהבות, המודלים האלה רחוקים מלהיות העתק של גוף חי. לרוב האורגנואידים אין כלי דם, ולכן הם אינם יכולים לגדול מעבר לגודל מסוים בלי שהתאים במרכזם ימותו. חסרים בהם גם תאי מערכת החיסון, עצבים והקשר עם איברים אחרים. רבים מהם דומים יותר לרקמה עוברית מאשר לרקמה בוגרת, דבר שמגביל את השימוש בהם לחקר מחלות של הגיל המבוגר.
בעיה נוספת היא האחידות. שני אורגנואידים שגודלו באותה מעבדה ובאותו פרוטוקול עשויים להיות שונים זה מזה, וקשה להשוות תוצאות בין מעבדות. השבבים, מצידם, יקרים ומורכבים לתפעול, וקשה להריץ עליהם אלפי בדיקות במקביל כפי שדורשת תעשיית התרופות. מאמץ מחקרי רב מוקדש כיום לסטנדרטיזציה, לשילוב של כלי דם ותאי חיסון ולאוטומציה של התהליכים.
שאלות אתיות ומבט קדימה
רוב האורגנואידים אינם מעוררים דילמות מיוחדות, מעבר לשאלות המוכרות של הסכמה מדעת ושל בעלות על דגימות ביולוגיות. היוצאים מן הכלל הם אורגנואידים של רקמת מוח. ככל שהם נעשים מורכבים יותר ומפגינים פעילות חשמלית מאורגנת, מתעוררת השאלה אם ובאיזה שלב יש לייחס להם מעמד מוסרי. מדענים ואנשי אתיקה מסכימים שהמודלים הקיימים רחוקים מאוד מכל דבר שדומה לתודעה, אך סבורים שיש לדון בגבולות כבר עכשיו.
בטווח הרחוק יותר מדברים חוקרים על שימוש באורגנואידים לרפואה רגנרטיבית – גידול רקמה במעבדה לצורך השתלה ותיקון של איבר פגוע. ניסויים ראשונים בכיוון הזה כבר נעשים, אך הדרך ליישום קליני רחב עוד ארוכה. גם בישראל פועלות קבוצות מחקר באוניברסיטאות ובבתי החולים וכן חברות צעירות שעוסקות בתחום, בעיקר בהקשר של סרטן, מחלות מעי ובדיקת תרופות.
לסיכום
אורגנואידים ושבבי איברים אינם מחליפים בינתיים לא את הניסויים בבעלי חיים ולא את הניסויים הקליניים, אבל הם מוסיפים שכבת מידע שלא הייתה קיימת קודם: תגובה של רקמה אנושית, ולעיתים של רקמת החולה עצמו. ככל שהמודלים ישתכללו ויעברו תיקוף, סביר שיתפסו מקום גדל והולך בפיתוח תרופות ובהתאמת טיפולים. עבור מטופלים זו בשורה לעתיד יותר מאשר להווה, וכל שאלה על טיפול ניסיוני כדאי להפנות לרופא המטפל.