ניתוחים רובוטיים: מה עושה הרובוט, מה עושה המנתח ומה היתרונות למטופל
הרובוט אינו מנתח לבד: הוא מתרגם את תנועות המנתח לתנועות עדינות ומדויקות בתוך הגוף. באילו ניתוחים משתמשים בו, מה מראה המחקר ומה כדאי לשאול.
המילים ״ניתוח רובוטי״ מעלות אצל רבים תמונה של מכונה שפועלת בכוחות עצמה, בזמן שהרופא מביט מהצד. המציאות שונה מאוד. המערכות שבשימוש כיום אינן מקבלות שום החלטה לבדן: הן כלי מתוחכם שמאריך את ידיו של המנתח ומחדד את ראייתו. בבתי החולים הגדולים בישראל הטכנולוגיה כבר הפכה לחלק מהשגרה במספר תחומים, ומטופלים רבים נשאלים אם הם מעדיפים ניתוח רובוטי, לפרוסקופי או פתוח. כדי לענות צריך להבין מה בעצם ההבדל.
איך בנויה המערכת
מערכת רובוטית לניתוחי בטן ואגן מורכבת משלושה חלקים. ליד המטופל ניצבת עגלה עם כמה זרועות, שאחת מהן נושאת מצלמה והאחרות מכשירי ניתוח זעירים. הזרועות מוחדרות לגוף דרך חתכים קטנים, בדומה לניתוח לפרוסקופי. במרחק כמה מטרים יושב המנתח ליד עמדת שליטה, מביט בתמונה תלת-ממדית מוגדלת של שדה הניתוח ומפעיל את המכשירים בעזרת ידיות ודוושות.
החלק השלישי הוא מערכת המחשוב שמתווכת ביניהם. היא מתרגמת כל תנועה של יד המנתח לתנועה מדויקת של המכשיר, מקטינה אותה לפי הצורך ומסננת רעד טבעי. ליד המטופל נשאר כל העת צוות – מנתח עוזר, אחות חדר ניתוח ומרדים – שמחליף מכשירים ומוכן להתערב בכל רגע.
חשוב להבין שהמערכת אינה זזה מעצמה. אם המנתח מרים את ראשו מהעמדה, המכשירים נעצרים במקומם. כל חיתוך, צריבה ותפר הם החלטה ותנועה של אדם, והרובוט הוא למעשה מתווך מתוחכם בין ידיו לבין הרקמה.
מה מוסיף הרובוט על פני לפרוסקופיה
בניתוח לפרוסקופי רגיל המנתח מחזיק מכשירים ארוכים וישרים ומביט במסך דו-ממדי. המכשירים נעים סביב נקודת הכניסה לגוף כמו מנוף, כך שתנועה של היד ימינה מזיזה את קצה המכשיר שמאלה, וטווח התנועה מוגבל. נדרשות שנים של אימון כדי לתפור ולקשור בתנאים כאלה.
קצות המכשירים הרובוטיים, לעומת זאת, מתכופפים ומסתובבים בדומה לפרק כף היד ואף יותר ממנו, והראייה התלת-ממדית מחזירה למנתח את תחושת העומק. היתרונות האלה בולטים במיוחד בעבודה במרחבים צרים ועמוקים כמו האגן, ובשלבים שדורשים תפירה עדינה. גם הנוחות של המנתח, שיושב במקום לעמוד שעות בתנוחה מאומצת, אינה עניין של מה בכך בניתוחים ארוכים.
באילו ניתוחים משתמשים בו
התחום שבו הרובוט נעשה נפוץ במיוחד הוא אורולוגיה, ובראשה כריתת ערמונית בשל סרטן, וכן ניתוחי כליה שבהם מסירים גידול ומשמרים את שאר האיבר. בגינקולוגיה הוא משמש בכריתות רחם ובניתוחים אונקולוגיים, ובכירורגיה כללית בניתוחי מעי גס וחלחולת, בתיקוני בקע מורכבים ובחלק מניתוחי הקיבה. גם בניתוחי בית החזה ובניתוחים מסוימים באזור הלוע השימוש בו מתרחב.
באורתופדיה ובניתוחי עמוד השדרה פועלות מערכות מסוג אחר. שם הרובוט אינו נשלט מעמדה מרוחקת, אלא מסייע למנתח למקם שתלים וברגים בדיוק רב לפי תכנון ממוחשב שנעשה מראש על סמך בדיקות דימות. בתחום הזה בולטת גם תרומה ישראלית: מערכות להכוונת ניתוחי עמוד שדרה פותחו בארץ ומשמשות בבתי חולים בעולם.
ההיצע משתנה בין בתי החולים, ולא בכל מרכז יש מערכת רובוטית או צוות מיומן בכל תחום. לעיתים הגישה הרובוטית מוצעת רק בחלק מהמחלקות או במסגרת שירותי רפואה פרטיים.
מה המחקר מראה, ומה לא
בהשוואה לניתוח פתוח, לניתוחים זעיר-פולשניים – רובוטיים ולפרוסקופיים כאחד – יש יתרונות מבוססים: חתכים קטנים, פחות איבוד דם, פחות כאב, אשפוז קצר יותר וחזרה מהירה יותר לתפקוד. מכאן נובעת ההתלהבות מהטכנולוגיה.
התמונה מורכבת יותר כשמשווים בין ניתוח רובוטי לניתוח לפרוסקופי רגיל. ברבים מהניתוחים שנבדקו התוצאות למטופל דומות, והיתרון של הרובוט מתבטא בעיקר בכך שהוא מאפשר ליותר מנתחים לבצע בגישה זעיר-פולשנית ניתוחים מורכבים שבעבר נעשו בפתיחה. גם התוצאות האונקולוגיות ארוכות הטווח תלויות יותר בסוג המחלה ובניסיון הצוות מאשר במכשיר. הממצא העקבי ביותר בספרות הוא שהגורם המשפיע ביותר הוא המנתח: מספר הניתוחים שביצע והמיומנות של המרכז שבו הוא עובד.
עוד נקודה שכדאי לזכור היא עקומת הלמידה. מנתח זקוק לעשרות ניתוחים כדי להגיע לשליטה מלאה במערכת, ומחקרים מראים שהתוצאות משתפרות עם הניסיון. לכן השאלה כמה ניתוחים כאלה ביצע הצוות חשובה לא פחות מהשאלה איזה מכשיר עומד בחדר.
חסרונות ושיקולי עלות
המערכות יקרות לרכישה ולתחזוקה, והמכשירים שמותקנים על הזרועות מוגבלים במספר השימושים. העלות הזאת מתגלגלת בדרכים שונות, ולעיתים המטופל נדרש להשתתפות עצמית או לשימוש בביטוח משלים או פרטי, בהתאם לסוג הניתוח ולמסגרת שבה הוא נעשה. כדאי לברר זאת מראש.
יש גם חסרונות קליניים. ברוב המערכות המנתח אינו חש את התנגדות הרקמה ונסמך על הראייה בלבד, אם כי דגמים חדשים מתחילים לשלב משוב תחושתי. הכנת המערכת מאריכה את זמן הניתוח, בעיקר בצוותים שעדיין צוברים ניסיון, ובחלק מהניתוחים נדרשת השכבה בתנוחה שאינה מתאימה לכל מטופל. וכמו בכל ניתוח זעיר-פולשני, תמיד קיימת אפשרות שהמנתח יחליט במהלך הניתוח לעבור לגישה פתוחה. אין זה כישלון אלא שיקול דעת מקצועי.
שאלות שכדאי לשאול לפני שמחליטים
כשמוצעות כמה גישות ניתוחיות, כדאי לנהל עם המנתח שיחה עניינית:
- מדוע הגישה המוצעת מתאימה למקרה שלי, ומה החלופות?
- כמה ניתוחים מהסוג הזה ביצעתם בגישה הרובוטית?
- האם צפוי הבדל בזמן ההחלמה, בכאב או בסיכון לסיבוכים?
- מה העלות, ומה מכוסה במסגרת הסל והביטוחים?
כדאי להיזהר מפרסומים שמציגים את הרובוט כפתרון עדיף בכל מצב. בחלק מהמקרים ניתוח לפרוסקופי או פתוח בידי מנתח מנוסה יהיה בחירה טובה באותה מידה, ולעיתים אף עדיפה.
לסיכום
הרובוט הניתוחי הוא כלי עבודה מתקדם שמשפר את הדיוק, את הראייה ואת הנוחות של המנתח, ומרחיב את מגוון הניתוחים שאפשר לבצע דרך חתכים קטנים. הוא אינו מחליף ניסיון ושיקול דעת, ואינו מתאים לכל מטופל ולכל ניתוח. את ההחלטה על הגישה הניתוחית נכון לקבל יחד עם המנתח, על סמך המצב הרפואי האישי ולא על סמך הטכנולוגיה בלבד.